על כתפיים חשופות ודגלי ישראל

לאחרונה מתרחש שיח ציבורי רחב (יחסית..) סביב בקשת מארגני ההפגנות בשייח ג'ראח לבוא בלבוש צנוע תוך "התחשבות בהבדלים תרבותיים". בקשה זו יצרה תרעומת רבה.

בתור פעילה שחיה בשייח ג'ראח בעבר ונמצאת שם רבות כיום, קשה לי להיות בלב הקונפליקטים האלה שוב ושוב: ברור שאני פמיניסטית ואיני רוצה להתלבש בצניעות כי מחייבים אותי בכך- כמו שאיני רוצה שחברותיי המוסלמיות בשכונה יתלבשו באופן כפוי. כפי שקשה לי להיות ישראלית במקום בו חלק מהאנשים מסרבים לדבר עברית.

בפעם האחרונה שמאבק סולידי ומתון זה יצר כאלה גלים הייתה סביב שערוריית הבקשה שלא להביא דגלי ישראל להפגנות. בעיניי, שתי הנושאים קשורים אחד לשני מאוד, אז הכנתי רשימה:

1. על אף העזרה הגדולה, ההקרבה העצמית והסולידריות שהפעילים הישראלים מעניקים בכל שבוע לתושבי מזרח ירושלים וש.ג'. בכך שמתקיימות ההפגנות- צר לי להודיע שעדיין יש מתיחות סביב נוסח רחב שכזה של שיתוף הפעולה. במרבית ממשפחות שייח ג'ראח עדיין חיים קשישים, אשר במוחם צרוב הזכרון של כיצד סבינו וסבותינו גרשו אותם מבתיהם בצעירותם, בשנת 1948.

2. דגל ישראל, אשר כל הארץ מלאה בו (בכמות הולכת וגדלה יש לציין)מקשט את נקודות ההאחזות של מתנחלי השכונה (בית גאווי, חאנון, לכרד ואל כורד) כמו הצהרת כוונות יומיומית שאומרת "אנחנו פה כדי שתעופו מכאן- אנחנו נמעך לכם את הנוכחות שלנו ישר לפרצוף הרטוב מדמעות שלכם- כדי שתבינו שפה זה ישראל ואין פה מקום לערבים". אני כבר לא יכולה לראות דגלי ישראל רק בגלל הישיבה המרובה בשייח ג'ראח. לא יכולה.

3. מעליב אותי בתור אישה שהכבוד שלי והפמיניזם שלי נמדדים לפי אורך החצאית שלי ורוחב הכתפיה. אני מרגישה ויודעת שנשים וגברים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים משייח ג'ראח מכבדים אותי מאוד על אף היותי עלמה צעירה מהעם הכובש, שהגיעה לחברה מסורתית, מוסלמית, פטריארכלית ואף שוביניסטית. (דבר שאף אחד לא מתווכח עליו). הכבוד על המילים שלי והמעשים שלי נרכש לאחר בניית אמון ממושכת אשר לא יכלה להתקיים אם לא הייתי מכבדת ולומדת את המסורות התרבותיות והמנהגים בשכונה.

4. אנשי השכונה יודעים איך אני מתלבשת במערב העיר, יודעים איך אני מנהלת את חיי וזה לא היווה בעיה אף פעם. בחירתן של נשים בשכונה להיות ללא חיג'אב וללבוש חולצות קצרות אולי יושפע מנוכחותי אך אם הייתי מגיעה לשכונה בחצאית מיני וגופיה, ייתכן והפטריארך או הסבתא של ה. או ש. היו דורשות מהן שלא להיפגש עמי בכלל. שוב- איני שמחה עם המצב הוא פשוט כזה.

5. כללי הצניעות בפלסטין לא ישתנו בעקבות גופיות ומכנסוני דפוק אותי של פעילות ישראליות. ההתעקשות הילדותית להגיע להפגנות בגופיות גם לאחר שתושבי השכונה בקשו מפורשות להתחשב בלבוש מרתיחה אותי. הרי אותם מפגינים מהשכונה ימשיכו וממשיכים להגיע על אף הלבוש- אך שכניהם וקרוביהם הדתיים יותר מסתייגים מהשהיה בקרב אנשים ונשים בלבוש חשוף יותר- ובכך אנחנו "מסייעים" לפמיניזם בחברה הפלסטינית על חשבון הפלורליזם והאחדות בחברה.

6. שייח ג'ראח נחשבת למקום מודרני וחילוני יחסית בפלסטין. בתור פעילים במאבק משותף אשר מגיעים מתרבות שונה עלינו להתבונן סביבנו היטב בהגיענו לפלסטין (כל 10 המטרים שהם כביש מספר אחת במקרה הזה), ולבחון מה אנחנו יכולים לשנות, מה אנחנו רוצים לשנות, למה ואיך.

7. גם אם הייתי הולכת להפגין עם חרדים שאיבדו בתיהם באופן כה נפשע ומפלה (והייתי הולכת) הייתי מתלבשת במכנס ארוך וחולצה צנועה.

8. הבקורת , המובעת בלבוש "דווקא" או חרם על ההפגנות, על התרבות של אנשי השכונה היא בעיניי מעליבה, מזלזלת ומתנשאת. אנחנו אורחים בשייח ג'ראח וכאורחים עלינו להשתדל יותר, וזאת אומרת לא להתריס מול תושבי השכונה את החופש התרבותי שלנו- בייחוד כאשר להם אין תמיד שליטה על טאבואים בחברתם שלם. בשכוה ישנם אנשים רבים שרמת דתיותם מגוונת מאוד אך עם זאת כולם מכסים כתפיים וירכיים ברחובות מתוך כבוד הדדי וחות מסוימת.